אני נוטה לא להסתכל על כרטיסי טיסה. לכאורה, כי אני טרוד, בפועל כי אני לא תמיד נוהג בחכמה. כך מצאתי את עצמי בחודש החולף בקונקשן של עשר שעות וחצי באתיופיה, מנסה להבין מה לעשות. למזלי הייתי חמוש בקולגה שאיכשהו נראה לו הגיוני כל מה שאני מציע, וכך מצאנו עצמנו ב'סוג-של' סיור מודרך בעיר אדיס אבבה. 

הממצאים, עיר ענייה מחד ומתפתחת מאוד מאידך. לראות את החיילים עומדים על החומות המקיפות את מגוריו של השליט, זה כמו צפייה בסרט. "אל תצלמו כאן", ביקש המדריך,  שהפליא בהסבריו על אדיס אבבה, "את המקום הזה הורסים והנה גם את זה ויבנו כאן שכונה חדשה". וגם: "אתם רואים את השוק הזה? עוד שבוע הורסים אותו ובונים שכונה מפוארת". 

אפרופו שוק, באדיס אבבה נמצא השוק הגדול ביותר באפריקה ולאחר ביקור בו אני יכול לומר לכם שהמחירים לא זולים במיוחד, שכמעט הכל שם מזויף למעט האנשים שלא נראה שממהרים למכור משהו למישהו, ואנחנו היינו הזרים היחידים שם. בחיי שחשבתי שיהיו יותר, בכל זאת חתיכת טייטל יש לשוק הזה. 

מכוניות? כמעט הכל על טהרת טויוטה, כאשר המכונית הלאומית היא כנראה יאריס. אבל הדבר הכי בולט באדיס אבבה זה הפיח. הלכנו ברחוב והתפללנו שמישהו יעשן מולנו כדי לטהר קצת את האוויר. המון כלים ישנים שמתודלקים כנראה בסוג דלק שהוא שלב אחד מעל נפט גולמי, והם גורמים לאותה התלבטות של לפתוח חלון ברכב או להישאר עם חלון סגור ולהזיע. אני חושב שתושב אדיס אבבה לא יכול לעבור טסט אם יש לו ממיר קטליטי.

טיפ? ודאו עם מדריך הטיולים שלכם אם המחיר הוא קומפלט או לפי שעה. אם הוא מציע לכם קפה, ותרו, זה לא שהוא ממש אוהב אתכם או ניחן באדיבות יתרה, הוא יודע שזה ייקח זמן והכסף שאתם משלמים לו על הזמן שנשרף, יכול לכסות עשרה כוסות קפה. בסוף קיבלנו חוויית תייר של "לא הבנתם נכון, המחיר הוא לפי שעה ואני אדם מאמין ובחיים לא הייתי משקר לכם". יכולנו לצאת וללכת, שהרי הניצול והשקר ברורים. אבל החלטנו לתת לו את תוספת השקלים, שכן אלה חבר'ה שחייהם קשי יום, הכמה שקלים האלה לא יעשו לנו באמת נזק, להם זה משמעותי יותר.  

משהו אחר

דרום קוריאה היא ההפך הגמור. להגיע לסאול אחרי ביקור באדיס אבבה זה כאילו להגיע לעולם מקביל. העיר הזאת מתפתחת במהירות, נעשית צבעונית וחיה יותר – אבל גם פקוקה יותר. וכשאני אומר פקוקה, אני מתכוון לממש פקוקה ומכיוון שהעיר ענקית, המתנה של שעתיים וחצי בפקק היא סבירה. מה שכן, הכל מסודר, ישנם פסי צבע (ירוק, ורוד ועוד) הצבועים לאורך הכבישים ואלו משתלבים נהדר עם מערכת הניווט, עושים לכולם חיים קלים. האחרונה אגב, לחוצה ממש כמו התושבים, טורחת לעדכן על כל פס האטה שיש בדרך. בחיי שאני לא מגזים.

המכוניות מתוקתקות, הנהגים אינם אדיבים, אך גם לא מתפרצים וחותכים אותך. מה שכן, לא מעט מכוניות עם חלונות שחורים, כאלה שלא ניתן לראות לתוכם. גם רכבי ההדגמה היו עם חלונות כהים מהרגיל. וכך ביציאה למחלף אי-שם בדרום העיר, בדיוק הגיח רכב מימין שרצה להשתלב למהיר. סימנו לו להיכנס והוא לא נכנס. אולי סימן לנו להיכנס בעצמו, רק שאנחנו לא רואים אותו. כך, חלפו כעשר שניות של נהיגה אטית ומסוכנת עד שפתחתי את החלון שיבין מה לעשות. טמטום לתפארת. 


ממש עם כתיבת שורות אלה התבשרתי על חבר שעזב אותנו לעולם אחר. חובב רכב שמוכר בעיקר לקהילת הרודסטרים, אבל לא רק. את אייל דביר הכרתי לפני כעשרים שנים, עת קיבלתי אותו לעבודה בקרטינג בפולג – אותו ואת חצי מהחברים שלו כנראה. סיפור אהבה מה שהלך שם. החבורה הזאת הפכה להיות משפחה, הם הפכו להיות האחים הקטנים שלי. 
לעדכונים בזמן אמת בעולם הרכב
ערוץ הווטסאפ של

אייל היה כולו זהב, אדם שכולו טוב, כזה שאי אפשר שלא לאהוב אותו. הצחוק המתגלגל שלו כבש את כולם, תמיד חייך, תמיד נתן. שום צרות עין, רק טוב. 

אייל, לפני כשנה וקצת גילו אצלך את המחלה. הודעת שתצא למלחמה, אם במילים ואם במעשים. היית בטוח שתצא מזה. עברת טיפולים שהיו שוברים חצי מהאנשים בעולם, ואתה לא הראית סימני חולשה. זה לא דגדג אותך. סופרמן. "בוא אלי, רואים אצלי כדורגל, גם חן וירון יגיעו" היית שולח לי הודעות, כאילו אתה לא גמור מעייפות וחולשה. 

אלתרתי לך "שוקו הפתעות" שם בבית החולים, כמו שהיית מביא למאיה. ואיך אהבת את מאיה שלי. ואיך היא ביקשה להגיע אליך. ומה נענה לה כשהיא תשאל "אבל איפה אייל?". 

נוח על משכבך אייל, נוח על משכבך אח קטן.