הונדה ג'אז

הונדה ג׳אז הוצגה ב־2001 והביאה לקטגוריית הסופרמיני מבנה שונה, ותכנון פנים מקורי; גג מוגבה, רצפה שטוחה, מושבים המציעים אפשרויות שימוש רבות. המנוע אז תוכנן ליעילות מרבית בעיר, לאו דווקא לביצועים זריזים מחוצה לה. כבר עם מתיחת הפנים של הדור השני, ב־2011, הוצגה גרסה היברידית.

הדור הרביעי שהוצג ב־2019 מוצע באירופה ובישראל רק עם הנעה היברידית — וזו אינה שגרתית. מנוע בנזין 1.5 ליטר המייצר 98 כ"ס טוען באמצעות מנוע חשמלי אחד סוללה וזו מספקת אנרגיה למנוע חשמלי שני המניע את הרכב. מעל 80 קמ"ש או בעומס, מצטרף מנוע הבנזין לזה החשמלי.

התכנון והעיצוב של הג'אז ממוקדים בפונקציונליות לפני הכל: יצירת שדה ראייה טוב, עניין חשוב במיוחד בעיר, ובממד גובה ראוי, תנאי ליצירת מרחב גדול באוטו קטן. התוצאה הוויזואלית היא חזית חביבה, אך פרופיל ואחוריים חסרי ייחוד ונוכחות.

ממושב הנהג התחושה היא שהרכב מרווח, המושב גדול ונעים, והריפוד שלו מצוין. עיצוב סביבת נהג נאה, מרקם החומרים נעים לעין ואפילו למגע, אבל מעבר לכך פוגשים בפלסטיק דק, נוקשה וחלול.

המסך המרכזי ברור מאוד, ניגודי, לא מושפע מהשמש ונוח לתפעול. תא הכפפות זעיר למדי, ושאר פתרונות האחסון סבירים.

המרחב מאחור הוא מהמרכיבים העיקריים בסיפור של הג'אז. מעבר לכניסה הנוחה, מרחב הפנים שם בפירוש מרשים. הרצפה כמעט ושטוחה לגמרי במרכז, וכמעט ואין גניבת מרווח לנוסע האמצעי.

תא המטען תורם אף הוא לחוזקות של הג'אז: במצב רגיל הנפח שלו סביר והוא עשוי טוב. אבל, וזה העיקר בענייני שינוע, קל מאוד לקפל את המושבים להשטחה מוחלטת, לקבלת חלל ענק עם רצפה אחידה.

בנהיגה בעיר בולט כי המנוע שקט, וכי כישורי ההאצה מספקים כל צורך. מחוץ לעיר, במישור, בשיוט וגם תחת עומס שם, הביצועים סבירים. הביצועים טובים פחות במעלה הררי, ושם פוגשים בקצב איטי בהרבה של צבירת מהירות. מנוע הבנזין המצטרף בהאצה מביא, בעומס, צליל מנסר משהו.